כ' ניסן, תשע"ד
20
אפריל, 2014
אמת
שנמסרה לי מפיו של אבי הרוקח:
"איך
נפטרים מתולעת בבטן?
במשך
שלושה ימים צריך להכניס לתחת לחמניה וביצה קשה.
ביום
הרביעי להכניס רק לחמניה. כשתצא התולעת ותשאל "ומה עם הביצה הקשה?" אז
צריך להכות בראשה עם הפטיש."
ועוד
אמת שנמסרה לי מפיו של אבי:
"אם
זה כואב, סימן שזה חי".
כך
תמיד נהג אבי לומר. ממש פילוספית חיים קיומית.
מהו
עומק המשפט? מה מבטא רצף המילים הללו בקומבינציה היחודית? אם וזה וכואב וסימן ושזה
וחי?
אם
– שאלה של מהות, שאלה של ספק.
ממש
כמו לשאול על החיים או על עצמך. כיצד זה על אף השונות שלך, האי-נורמליות שלך,
האחרות שלך יכול אתה להיות כמו כולם?
על
אף גלגולי העיניים בשל המחלה והתיוג שבא בעקבותיהם, בעיני עצמך, בעיני אחרים אתה
אוהב את עצמך ומקבל את עצמך. גם להיות אחר וגם להיות כמו כולם ולהרגיש שאתה חלק.
זה
כואב.
ישנם
כל מיני כאבים. החיים כואבים. כואב להיות שונה. כואב שצוחקים עליך, כואב שמתייגים
אותך. נער מופרע ופרצי אלימות.
לא
רק לך כאב. הוי כמה שידעת גם להכאיב חזרה. להחזיר מלחמה. הבחור שדפקת לו את הראש
בעמוד ואחרים שהרגישו את נחת זרועך השמאלית. כאב גם לכל המלגלגים שקפצת הכי גבוה
ורצת הכי מהר ושהיית הכי חזק ושהלך לך, אם אפשר להתבטא כך היום, עם הבנות. כואב.
עוד
על כאבים:
כואב
שנפצעים. כואב שיש שבר. ישנם כאבים נוספים המבטאים חיים:
-
כאבים
של גדילה
-
כאבים
של התרחבות הלב והנפש ושל קנאה לעצמי ולאחר.
-
כאבים
של לידה ושל התבגרות.
-
יש
לכאוב את כאבו של אחר.
-
ויש
גם כאב של פרידה.
סימן
שזה חי
חיים,
חיוּת. בחירה לחיות. להיות פעיל. לברור את צעדיך צעדי ההגשמה. פעם בתנועה
ואח"כ בחיים האישיים ובעבודה ובארגון חולי האפילפסיה – אֶפִּ"י.
הבחירה
לעזור. הבחירה להיות טוב לב ובעל חמלה. הבחירה להיות חבר. הבחירה בחברים והם לא
הכזיבו.
ומהם
כאבי הגוף להם לעולם לא נכנעת לעומת כאב התיוג וכאבי מכות החגורה. וכאב המוסד
לנערים קשים אליו נשלחת על לא עוול בכפך ומעולם לא דיברת על כך. אולי רק בפני אמא
דיברת על סודותיך אלה והיא הוציאה אותם אל האור.
החיים
סודיים.
כ"כ
נמלטת משונותך. עד כדי כך נמלטת שלקח לי זמן לראות מבעד למרדף 'הלהיות כמו כולם'. להיות כמו כולם דרך הקמה של משפחה מיוחדת, היום ההוא
המאושר בחייך שסוף סוף הורשית להתגייס לצבא ואף להחזיק ברישיון נהיגה. ראיתי מבעד
אלה את הדבר היקר ביותר בו נתברכת. חברים. חברויות של אמת. אין יקר מהאוצר הזה.
אוצר החברות.
ומה
כ"כ שונה וחריג בחברות?
-
הכסף
לא מדבר כאן. הוא רק אמצעי.
-
יוקרה
ומעמד משניים בחשיבות וּבעצם העניין של להיות אדם הגון, טוב ומיטיב.
-
ודם
אינו סמיך יותר ממים.
אני
רוצה להודות מכאן לחברים של הורי. מי שהקפיד ודבק באבא על אף חוליו ועל אף המבוכה.
ולמי שנעמד לצד אמא ונכח.
אבא,
אתה מי שאתה ואני מי שאני אבל חברים כמו שלך אני רוצה.
אני
רוצה בשמו של אבא ובשם המשפחה להודות גם לצוות המטפל במחלקה הסיעודית בבית פרוטיאה
על האנושיות והאהבה שאינם מובנים מאליהם. זו לא העבודה, זו השליחות.
אני
רוצה להודות גם לעבודה המאורגנת. העבודה הייתה מקור גאווה לאבא. הייתה לו ודאות
וביטחון תעסוקתי בקופ"ח כללית של ההסתדרות. היה עם מי לדבר.
כשהולאמה
הקופה ולמעשה הופרטה, נשכח הרעיון. כבר לא היה עם מי לדבר שם. ושנות העבודה
האחרונות שלו היו כחלום בלהות לאדם העובד הבודד ולא נשכח את העניין הארור ומהעוות
של העלאת גיל הפרישה.
חשוב
לומר שעל אף שנות העבודה האחרונות, הגשמת רעיון העבודה המאורגנת נתנה לאבא ולמשפחה
את התשתית הכלכלית על גביה אפשר היה שאבא יסיים את חייו בכבוד ולא בחרפה לו ולנו.
מתגעגע
אליך אבא ואל העולם היפה אותו אתה מסמל עבורי.
שי
מילים מתוך השיר ערְבִית/מתיתיהו שלם
"וָהָס.
בַּדִיר הָדְלַק פַּנָּס.
בַּחֲרִיק
הוּגַף הַשַּׁעַר.
מִרְבַּץ
כְּבָשִׂים בְּגוֹן הוּפַז
בְּכַחַל
אוֹר שֶׁל סַהַר.
רוֹעֶה
מִגְּדִי בִּדְמִי נִפְרָד,
עוֹנֶה
לוֹ גְדִי בְרֶטֶט.
רוּחַ-יָם
נוֹגְנָה בַלָּאט,
שִׁיר
לַיִל כָּך פּוֹרֶטֶת."
