בשבילי המלחמה לא הסתיימה.
אפילו שהתותחים אינם רועמים והאזעקה לא נשמעת
עוד כדרך השגרה לרגע.
בינת-ג'בל, מרון א-ראס ושאר שמות של מקומות
שאינן בכותרות עוד כעניין שבהווה.
בשבילי המלחמה לא הסתיימה.
זכרונות של לפני שנה המביאים איתם רגשות מאוד
מוחשים ומאוד כואבים. דוקרים לרגע בחזה וגורמים לך להעצר, להזכר שהמלחמה הסתיימה
ומחייבים אותך לקחת שאיפה של אויר כדי שיהיה אפשר להמשיך במעשים.
ועדיין המְתנה, לקראת המלחמה הבאה
או אולי המשכה של המלחמה שבשבילי לא הסתיימה.
בשבילי המלחמה לא הסתיימה.
החניכים הם אותם החניכים. אחריות היא אחריות. ימי
שגרה, שלום ומלחמה.
רחובות הדר עדיין אותם הרחובות ובכל קרן רחוב
מקלט: מקלט בית הצעירים, מקלט קן הדר, המקלט שברחוב יוסף, המקלט שבעמק הזיתים ועוד ועוד ועוד מקלטים.
מקלטים כ"כ מוחשים. לא עוד מגרשי משחקים מְבוּטנים
או מועדוני נגמלים אלא מקלט שהוא גם אפקטיבי נגד פצצות הנופלות מן האוויר.
יבואו אלה ויגידו: "מה נאים ומה יפים
מעשיכם בתקופת המלחמה. הילדים והאומץ, המחנות והאחריות ולא מובן מאליו ובחירה
נעלה. וכל הכבוד ומחמם את הלב ולא לשכוח... תודה."
ומה שונה אצלי-אצלנו ההיום ואז? התמול
והשלשום??
גם אז אחריות וגם אז הפעולה החינוכית.
גם אז שמירה על החיים וגם אז הדאגה וגם מסירות.
מי המצוי בתוך מאבק מלפני המלחמה ימשיך במאבק
גם במלחמה.
מי שניסוג מעצמו ולא עמד כהנהגה לא יעמוד
במלחמה.
מי שנאבק במלחמת השרידה בימי שיגרה ימשיך את
מאבק השרידה גם במקלט המוגן מפצצה באפילה.
אז, פעלנו כאוטומטים. מכונות משומנת. הזמן היה
קצר והחלטות ראוי היה להן להתקבל במהרה ובשעתן, ובתובנות שאינן שונות במהותן, ולא
יותר עמוקות מבד"כ, מתובנות שבשגרה.
יצאנו לפעולה מהירה, מדוייקת זריזה וזהירה.
בשבילי המלחמה לא הסתיימה.
קריעה ומאבק שחדרו ונשארו בתוכי. תחושות מבולגנות
ואולי סותרות.
חברותא במשמעותה המעולה. שמירה דאגה אחריות
והייתה לנו גם מעט למידה.
ומאידך גיסא אולי התקופה הכי מרוחקת מעצמי ולא
אישית בתחושה. ותהום בתוכי מפרידה.
יוני-יולי 2007
